מפילוסופיה למעשה

נירוורבאי

דובר רשמי בכיר של ברהמא קומאריס

בימי ילדותי, אנשים נהגו להתאסף ולהקשיב למורים גדולים אשר דיברו על אידיאלים וערכים אוניברסאליים. אהבתי את המפגשים האלה מכיוון שהם תמיד נשאו איתם את ההבטחה לאמת. בזמנו השתתפתי במפגש מסוג זה ואני זוכר שהמורה פשוט לא הגיע. חשבתי, שאולי הוא חולה. כאשר עבר שבוע והמורה לא הגיע, שאלתי למצב בריאותו, ונאמר לי שהוא בכלא. לתדהמתי, הבנתי שהיה מעורב בשוד זהב. הייתי המום עד עמקי נשמתי.

הייתי אז בן 20 וחיפשתי תמיכה רוחנית אמיתית. להיות עד לחוויה שבה אדם אינו מיישם את מה שהוא מלמד ולהיווכח שזה קורה בכל מקום, כל זה הכניס אותי לדילמה קשה. התחלתי לחשוב, לאן אני פונה ומה עלי לעשות?

פניתי ללימוד התורה של ויווקאננדה, אישיות רוחנית ידועה. במהלך הזמן התחלתי לתרגל תרגילים משל עצמי המבוססים על ידע זה. יצרתי לעצמי סוג של מדיטציה שהתמקדה אל ורק בקשר עם אלוהים ולא עם אף אחד אחר! רק אני ואלוהים! אף ישות אנושית לא עמדה בינינו. הרגשתי שיותר טוב לי עם התרגול הזה, שהתפתח בהיותי בהתבודדות, שהוא אך ורק ביני לבין אלוהים. אחרי זמן מה הפסקתי ללכת למסגרות דתיות כלשהן. כעבור 3 חודשים, הוזמנתי על ידי בן משפחה לקבוצה של הברהמא קומאריס. לא רציתי ללכת. בתוכי החלטתי שלא חשוב היכן אתה מחפש, בכל העולם זה אותו הדבר. אותה שחיתות נמצאת בכל מקום.

לבסוף הלכתי ואני זוכר שהופתעתי, כי באותו היום, המורה היתה נערה בת 16. היא הגיעה למרכז הברהמא קומאריס בגיל 10. מכל מקום אתם יכולים לתאר את הרגשתי!!! כשישבתי והקשבתי לה, חוויתי מדיטציה נהדרת. חוויתי את עצמי כנשמה. הרגשתי שקט ושלווה. הרגשתי אושר עילאי. הנערה הצעירה שישבה מול המשתתפים והנחתה את המדיטציה, נראתה ממש כמלאך.

פתאום, לבי התמלא תחושה שזה מה שאני רוצה לעשות. שכאן המקום בו אני באמת יכול ללמוד. היתה זו כאילו, כמיהה תת הכרתית שקבלה לפתע חיזוק: פשוט רציתי להיות עם אנשים טובים וללמוד להיות העצמי שהינו באמת טוב. לא רציתי יותר שום פילוסופיה או קורס, לא היה שום דבר שצריך היה להבין. פתאם הרגשתי שכל מה שרציתי היה מאד פשוט ואפשרי!

הכל מכוון תמיד עבורנו. האמת ידועה לנו. אנו מכירים אותה! אבל, עד כמה אנו משתמשים בה באופן מעשי? הגעגועים שלי לכך התגלו בפני באותו היום.

אני זוכר שיחה שהיתה לי עם דודי זמן מה לאחר חוויה זו. דוד זה למד בעל פה את הספרים הקדושים ונחשב למאד חכם בקהילה שלנו. הוא ציין תמיד, עם כמה כל הדתות מקדמות ידע דומה אודות העצמי, אלוהים, התכונות הרוחניות שלנו, ערכים, סגולות ועוד. הוא היה נלהב במיוחד מהמסורת שלו.

בשלב מסוים אמרתי לו: "ראה, דודי, כל מה שאתה אומר נכון הוא ונשמע טוב, אני יכול לקבל כל מה שאתה אומר לי, אבל, אמור לי בכנות עד כמה אתה מיישם את תורתך?"

ותשובתו היתה: "אה, שם אני נכשלתי!"

דבר חשוב אותו למדתי היה, שהחוויה של האלוהים שבתוכנו שונה מההבנה שלנו אותו. בכל אופן, למדתי גם שפשוט למדי לחוות זאת. זה קשור להכרה שלי בעצמי כישות רוחנית, כבנו של אלוהים ושלכל אחד מאתנו יש את הזכות לקשר עם האב/האם הרוחניים שלנו. חשוב ליצור קשר עם אלוהים ופשוט לחקור, להתנסות ולמשוך אלינו, לתוכנו, את הירושה האלוהית הממתינה לנו שנדרוש אותה.

כשם שמייסדי הדתות הגדולות לקחו את עוצמתם הרוחנית מאותו מקור, הזרע של עץ האנושות העולמי, באותה הדרך מטרת הרוחניות היא למקד תשומת ליבנו חזרה לאותו הזרע. כל עוד הקשר שלנו עם הנשמה העליונה יהיה רדוד, לא יהיה לנו מספיק כוח להטמיע את הערכים והסגולות הטמונות בספרי הקודש שלנו, היוצרים את הבסיס לאור אמיתי ולהרגשה טובה. או שאנו הולכים לכל המקומות הקדושים, כנסיות, בתי כנסת, מסגדים ומקדשים – שם אנו מתפללים וזה הכל – או שאנו רואים את הפער בין מה שנלמד שם ובין מה שמיושם שם, דבר הגורם לנו לדחות את הדת, כמו גם את אלוהים.

אין כל צורך לדחות את הדת שלנו, אבל גם אין כל צורך להציב מישהו ביני ובין אלוהים. עלינו להבין ולהעריך את כל המנהגים והכללים של הדת לתוכה נולדנו, או אפילו את העקרונות הבסיסיים של הטוב המונחים בלב כל דת והנמצאים בלב כל בן אנוש. על כל פנים אם אנו שייכים לדת כלשהי או לא, הדבר החשוב הוא, להפוך לדוגמא טהורה וחכמה למהות של לימודים דגולים אלה. עלינו להפוך את חיינו למראה של גדולת הרוחניות, שהיא זכותינו מלידה, כילדיו של הנשמה העליונה, אלוהים. זה האידיאל הגבוה ביותר שאפשר לשאוף אליו בחיים. השגת אידיאל זה, היא בוודאי, המטרה האמיתית של כל הדתות ולימודי הפילוסופיה.